סיפור אמיתי - חובה לכל מי שחושב להכניס כלב לחייו

היא עמדה פה בחוץ, מחבקת אותו חזק ולא מוכנה להיפרד. היא נראית בת 14 או 15, אני לא יודעת בדיוק... הוא בן שנתיים והוא החבר הכי טוב שלה. והדמעות לא מפסיקות לרדת לה על הלחיים.

בדרך כלל הפרידות אצלנו כאן בחוץ, הן זמניות, וכשהבעלים חוזרים מהחופשה, הכלבלבים חוזרים אל המשפחות המדהימות שלהם. אבל זו הייתה פרידה אחרת... פרידה לתמיד.

אמא שלה אמרה שאין ברירה. לקחתי את אמא שלה הצידה ונתתי לה 24 שעות להתחרט. 24 שעות עברו והיא לא התחרטה.

הסברתי לה כמה שזה מייסר, במיוחד בגיל השביר הזה, כשאתה כועס על העולם ויש לך חבר אחד, שלא משנה מה, הוא שם ויציב בשבילך. זה כמו איבר שנתלש ממך בכוח.

"אבל המשפחה נקרעה, וגם הילדה נשלחת עכשיו למסגרת אחרת. הוא לא יוכל להמשיך איתה בכל מקרה והיא תצטרך להתמודד גם עם הפרידה הזו".

קרע, על קרע, על קרע...

ואני מחבקת אותה, כדי שלא תראה שגם הלב שלי נוזל דרך העיניים בשבילה, ומבטיחה לה שאני אמצא לו את הבית הכי טוב שאפשר, זה הדבר היחידי שנותר לי לעשות.

כמות הכעס שלי על הסיטואציה הזו היא עצומה. לא בגלל שהם עוזבים אותו ונוסעים עכשיו,מבחינתם הוא הגיע לידיים חמות שידאגו לו והם בחרו עכשיו הכי טוב עבורו, אלא בגלל שכשהביאו אותו לילדה, לא הפנימו שזה לתמיד.

גם הילדה נשלחת עכשיו למסגרת אחרת זמנית, אז כלב...?

הקטני כבר פה, ולהפתעתי הרבה כבר מהערב הראשון הוא מבסוט, ונינוח, והכיר חברים חדשים ויש לו תיאבון ומצב רוח מעולים. בדרך כלל לוקח להם זמן להתאושש...

הוא ימשיך הלאה לבית שלא יוותר עליו בחיים ויהיו לו חיים מושלמים, כי ככה הבטחתי. אבל הילדה שלו? היא תדאג לו ותחשוב עליו ותזכור לאמא שלה את זה כל חייה. מילה שלי.

אז בפעם הבאה כשאתם פונים אליי ורוצים להביא "לילד" כלב, תזכרו שלא משנה מה, אתם צריכים להתחייב לכלב הזה, כאילו הוא הילד של ילדיכם. כשהילד שלכם מזייף בטיפול וקרוב לוודאי שהוא יזייף כי הוא רק ילד, אתם הנושאים באחריות הזו.

נסיעה לווטרינר, תספורות, הברשות, טיולים, חורף, קיץ, פרווה על הבגדים ובוץ בבית, נביחות, פיפי-קקי, הוצאות על אילוף ופנסיון כשנוסעים לחופש, הכל הכל עליכם ל-15 שנים הבאות.

ואם הילד יוצא למסגרת אחרת, ואין לו זמן, או יכולת או אפילו רצון לטפל, הוא עדיין סומך עליכם שתשאירו לו את טיפת היציבות הזו ותדאגו במקומו לחבר שלו.

ילד זה ילד זה ילד.

אתם לא רוצים לשאת בנטל ובאחריות שהטלתם על הילד? תביאו לו בובה, היא לא מצריכה טיפול ואין לה רגשות.

אני לא כותבת את זה בציניות. אל תנסו ללמד את ילדיכם אחריות-מהי על חשבון יצור חי אחר, זה מסתיים בשברון לב ברוב המקרים.

להעניק בית ליצור חי שנקשר אליכם, זה משהו שאמור להיות לכל חייו. אתם המשפחה שלו מאותו הרגע שהחלטתם לפתוח את ביתכם וליבכם עבורו, והוא אמור להיות המשפחה שלכם בחזרה.

לא אמורים לוותר עליו כשהנסיבות משתנות, והן בדרך כלל ישתנו בהמשך הדרך. צריך לקחת את זה בחשבון.

אם אתם לא חושבים על טובת הכלב, ומבחינתכם זה בסדר להביא ומקסימום למסור, לפחות תחשבו על הנזק העתידי שתגרמו לילדכם אם תאלצו אותו להיפרד בטרם עת. בעיקר, תחשבו על השיעור המר שאתם מלמדים אותו בגלל שאתם לא חושבים קדימה על כל ההשלכות ועל הדוגמא הרעה שאתם משמשים לו לגבי נאמנות.

אנא בלי תגובות על המשפחה הזו. הם רק טיפה בים וזה לא כזה חריג לצערי. זו אמורה להיות מראה לכולנו ובעיקר להורים שרוצים לספק רצון רגעי של ילד מבלי לחשוב על העתיד.

גיבור הסיפור הקטן אמנם זכה לבית מדהים, אבל לא כולם זוכים לבית שלא יוותר עליהם יותר. חלקם עוברים חיים עצובים של "יו-יו" ונמסרים שוב ושוב, ללא יציבות אמיתית שכולם ראויים לה.

אל תוותרו עליהם, הם לעולם לא היו מוותרים עליכם.

*בתמונה, צמד כלבים מתוקים שצילמתי בלונדון, עם הבעלים האוהב שלהם, שנזרק מביתו וחי יחד איתם ברחוב ולא מוותר עליהם בשום מחיר. חסרי בית, אך מלאים באהבה ❤

©כל הזכויות שמורות לאייפט-פנסיון ביתי לקטנטנים.